משוב מהדיירים: הגברת מודעות למכשיר החייאה אוטומטי

שיקום הקהילה סביב ביטחון בריאותי מתחיל במבואה של הבניין. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ועדות בתים שמתקינות מכשיר החייאה אוטומטי בלובי או בחניון, אבל הפער המשמעותי נמצא דווקא במודעות: האם הדיירים יודעים שהמכשיר שם? האם הם מבינים מי רשאי להשתמש בו, היכן הוא נמצא ומה עושים ברגע האמת? הניסיון בשטח מלמד שהתקנה היא שלב ראשון בלבד. ההשפעה האמיתית מגיעה כשמייצרים תרבות בניין שמכירה את הדפיברילטור, מתרגלת את השימוש בו, ומרגישה בנוח לפתוח את הארון בלי להסס.

למה בכלל להחזיק דפיברילטור בבניין

דום לב פתאומי קורה ללא אזהרה מוקדמת ומחוץ לבית חולים הסיכוי לשרוד צונח עם כל דקה שעוברת. בדקות הראשונות המוח רגיש למחסור בחמצן, ופה בדיוק נכנס הדפיברילטור האוטומטי. המכשיר מנתח את קצב הלב ומורה אם יש צורך במכת חשמל, תוך הנחיה קולית בעברית, אנגלית או שפה אחרת שניתנת להגדרה. רוב המקרים שמסתיימים טוב מתחילים בכך שמישהו בסביבה לא מבזבז זמן: מזעיק מד"א, מפעיל החייאה בסיסית, ומחבר מכשיר החייאה אוטומטי.

כשדיירים שומעים סטטיסטיקה יבשה על אחוזי הישרדות הם נרתעים או מגלגלים את הנושא לוועד. כשמספרים על מאבטח בבניין משרדים בהרצליה שהציל עמית בזכות דפיברילטור שהיה נגיש, או על שכן שקיבל מכת חשמל בזמן הליכה בחדר מדרגות וחזר להכרה עוד לפני שהאמבולנס הגיע, משהו מתעורר. סיפורים ספציפיים מניעים קהילה יותר משלט תקני על הקיר.

מה דיירים באמת חושבים: תובנות מסבבי משוב

אחרי התקנות בבניינים משותפים בתל אביב, חיפה ורחובות ערכנו שיחות מסודרות עם דיירים. רצינו להבין מה עוצר ידיים מלהגיע אל מכשיר החייאה אוטומטי. עלו שלוש תמות שחזרו כמעט בכל מקום.

ראשית, חשש לפגיעה. רבים סברו שדפיברילטור לבניין דורש הכשרה רפואית, ושמכת חשמל עלולה להזיק אם יטעו. זו תפיסה שחייבים לנפץ: דפיברילטור אוטומטי מסרב לתת שוק אם הקצב אינו מתאים. כלומר המכשיר בנוי כדי למנוע נזק למטפל ולנפגע גם אם המשתמש לחוץ או חסר ניסיון.

שנית, כאוס לוגיסטי. לא מעט דיירים לא ידעו איפה המכשיר, או שאין להם קוד לארון. לפעמים הארון צמוד לספרינקלר בחניון, לפעמים בפינת עגלות מאחורי דלת נעולה. אם צריך רעשן כדי למצוא דפיברילטור, כבר פספסנו את המטרה.

שלישית, אחריות ובעלות. מי אחראי על תחזוקה? מי רושם תדרוך קליטת דיירים חדשים? האם ועד הבית מעדכן סוללות ואלקטרודות? כשאין בעל בית ברור, המכשיר נותר סימבולי. משוב מהדיירים עוזר להגדיר את האנשים וההרגלים שיתחזקו את השגרה.

מה עובד בשטח: עקרונות להפיכת מכשיר החייאה לנכס קהילתי

אי אפשר לכפות על קהילה לפעול בחירום. כן אפשר לבנות מראש ארבעה נדבכים שמקטינים זמן תגובה. ככל שהבניין גבוה יותר ומספר הדיירים גדול יותר, הנדבכים חשובים עוד יותר.

הנדבך הראשון הוא נראות. דפיברילטור צריך להיות גלוי כמו מטף. זה אומר שילוט עילי בצבע בולט, מדבקות חץ בקומות, ואור קבוע בארון. בחניון כדאי להוסיף סימון רצפתי כדי שאנשים יזהו את הדרך גם בחושך. לא צריך להפוך את הלובי למחסן ציוד חירום, אבל צריך שהעין תתפוס את המכשיר כמו שהיא תופסת את המעלית.

הנדבך השני הוא פשטות גישה. ארונות עם אזעקה קולית מגנים על הציוד, אבל לא אמורים לדרוש קוד. בבניינים עם תנועת אורחים, עדיף למקם את הדפיברילטור מאחורי דלת זכוכית ללא נעילה, ולצד זה מצלמה גלויה. אם בכל זאת נדרש קוד, הוא חייב להיות ידוע לשומר או לפורטל הדיירים בלי בירור ארוך. דקה שמתבזבזת על איתור ניפקה או מפתח היא דקה שעלולה לעלות בחיי אדם.

הנדבך השלישי הוא תרגול קצר, ממוקד, וחוזר. לא סדנת יום שלם, אלא 20 דקות באסיפת דיירים או בערב קהילה, עם הדגמה חיה, מענה לשאלות ותרגול חיבור אלקטרודות על בובה. כשדייר מרגיש את הפלסטיק ביד, שומע את המכשיר מדבר, וחווה את סדר הפעולות, הפחד נמס.

הנדבך הרביעי הוא משטר תחזוקה, כולל אחריות אישית. מישהו מהוועד או חברת ניהול צריך להחזיק בטופס חודשי קצר: בדיקת אור חיווי, תוקף אלקטרודות, מצב סוללה וניקיון. פעם בחצי שנה תרגול זמין לדיירים החדשים. תיעוד מתמצת שקוף בלובי מרגיע ומייצר אמון.

איפה שמים אותו ואיך מסמנים נכון

מיקום גרוע נבחן תמיד בזמן אמת. נדרש שיווי משקל בין נגישות לבטיחות. באזורים עם ילדים קטנים, יש יתרון לפאנל גבוה ומכסה שקוף. בחניון פתוח, קחו בחשבון לחות ואבק. ארון ייעודי עם אטימה בסיסית ומאוורר קטן מאריך חיי ציוד ומונע זימזום אזעקות של False Positive.

שילוט טוב מתחיל מהדלת החיצונית. כבר בכניסה יסמן חץ שמאלה למכשיר החייאה. בכל קומה שיש בה חלל ציבורי מרכזי נחוצה מדבקת זיהוי ירוקה. אם לבניין שתי לוביים, שמרו על עקביות במיקום ובשילוט. בסופי שבוע כשהשומר לא נמצא, מי שמכיר את הדרך יהיה זה שמציל את המצב.

אחד הפתרונות היעילים בבניינים גבוהים הוא כפילות מבוקרת: דפיברילטור לבניין בלובי ועוד אחד בקומה 20, בדרך כלל ליד חדר גנרטור או חדר פחים ממוזג. משקל המכשיר נמוך, סביב שני קילו, כך שגם דייר מבוגר יכול לשאת אותו במדרגות אם המעלית נתקעה. אם התקציב מאפשר רק יחידה אחת, תנו עדיפות לקומת קרקע עם גישה מהירה לרחוב.

מה אומרים הנתונים ומה נכון לצפות מהדיירים

לא כל אירוע לב דורש מכת חשמל. בעשרות אחוזים מהמקרים המכשיר ינחה להמשיך עיסויים ללא שוק. דווקא פה הערך של ההנחיה הקולית בולט: המכשיר מתזמר את הקצב ומסייע לשמור על רצף. דיירים מדווחים שבמצבי לחץ קול מכני יציב מרגיע יותר מהנחיות של המון אנשים סביב.

קשה להבטיח תוצאות, אבל אפשר לשפר הסתברות. יעד ריאלי בבניין עירוני הוא זמן הגעה למכשיר של 90 עד 120 שניות. כדי להגיע לכך יש להכין דיירים לשני מבחנים: איתור מהיר ופתיחה זריזה. בתרגילי דמה שעשינו, עצם ההכרזה בקבוצת הוואטסאפ של הבניין שהחלה סימולציה צמצמה זמן תגובה ב־30 עד 40 אחוז בסיבוב השני, רק בזכות היכרות.

איך אוספים משוב בלי לעייף את כולם

ככל שהשאלון קצר יותר, שיעור ההיענות עולה. אחרי הדרכה על שימוש בדפיברילטור התקנה, שלחו סקר של שתי דקות בלבד. שאלו היכן הדייר חושב שהמכשיר נמצא, האם הוא יודע לפתוח את הארון, האם ירצה תרגול קצר בערב. הוסיפו שאלה פתוחה אחת: מה היה גורם לך להרגיש בטוח יותר להשתמש בדפיברילטור? התשובות מפתיעות ומדויקות, לעתים יותר מההמלצות שלנו כמנהלים.

בקבוצות גדולות עוזר לבחור נציגים לפי מפתח של קומה או אגף. תנו להם משימה אחת: לצלם סרטון קצר באורך דקה המעביר עדכון לדיירי הקומה. הסרטונים הללו יוצרים שפה מקומית, חצי הומוריסטית, שמנצחת הודעות רשמיות. בזכותם, ילד בן 12 שהולך לחדר החוגים יודע להצביע על המיקום המדויק של מכשיר החייאה ולספר לאמא איך פותחים אותו.

מענה להתנגדויות נפוצות

העלות. לעתים שואלים למה להשקיע ציוד שלא ישתמשו בו שנים. נכון, דפיברילטור אוטומטי עולה אלפי שקלים, ובנוסף עלות אלקטרודות המוחלפות מדי שנתיים, ועלות סוללה בדרך כלל כל 4 עד 5 שנים. מניסיוננו, בהשוואה להוצאות שוטפות כמו מעלית, ביטוח או גינון, מדובר בשורה סבירה שמספקת ביטחון בריאותי מובהק. יש גם רוכשים במסגרת אזורית, כמה בתים יחד, ומקבלים מחיר טוב יותר.

אחריות משפטית. דיירים שואלים אם חשופים לתביעות במקרה של שימוש לא מושלם. במדינות רבות קיימת "חוק הסאמאריטן הטוב" שמגן על מגיש עזרה בתום לב. בישראל, גם בלי להיכנס ללשון החוק, בתי משפט נוטים לראות בקבלת עזרה בסיסית ובשימוש סביר במכשיר החייאה פעולה רצויה חברתית. חשוב להסביר זאת מראש ולהדגיש שהמכשיר לא ייתן שוק אם אינו נחוץ.

שבר וגניבה. מקרים של פגיעה מכוונת נדירים בבניינים מאוישים. אם הבניין פתוח לציבור, מצלמה מעל הארון ושילוט ברור מפחיתים סיכון. חלק מהארונות מגיעים עם אזעקה דלת קצרה שמרתיעה אבל לא מעכבת. מאידך, נעילה בקוד שחצי מהדיירים לא זוכרים תפגע בזמן תגובה.

חרדת ביצוע. יש מי שמפחד מטעויות. הפתרון איננו עוד מסמך, אלא התנסות קצרה. נתנו לדיירים לשמוע את המכשיר אומר: חבר את האלקטרודות כפי שמסומן. התרחק מהמטופל. נותנים שוק בעוד 3… 2… 1… ברגע ששומעים זאת בחדר ישיבות, הסיטואציה בחיים האמיתיים כבר פחות זרה.

תרגול יעיל: כך מעצבים ערב קצר שיעשה את ההבדל

ערב תרגול טוב אינו הרצאה. הוא מתוכנן לזמן קצר, קבוצה קטנה, ומגע יד. פותחים בסיפור קונקרטי שהתרחש בארץ, ממשיכים בהדגמה, מסיימים בתרגול עצמאי. חשוב לשלב שלושה תפקידים: מזעיק מד"א ומביא מכשיר, מבצע עיסויים, ומחבר אלקטרודות. החלפה בין התפקידים תאפשר לכל אחד לחוות את הסדר הנכון.

לצד ההדרכה, הציגו את המפה. במסך או על דף A3 מסמנים את כניסות, המעליות, הדפיברילטור ונתיב קצר לכל נקודה אופיינית, כמו חדר כושר או גינת משחקים. בדקו אם הגיוני להחזיק ערכה ניידת שנייה עם אלקטרודות לילדים אם בבניין יש הרבה פעוטות. רוב המכשירים עובדים גם למבוגרים וגם לילדים עם אלקטרודות ייעודיות, ולכן שווה להשקיע זוג נוסף במידת הרלוונטיות.

כדאי להדפיס כרטיס כיס קטן שמסביר סדר פעולות. שמים אותו בארון יחד עם מכשיר החייאה ובכמה מקומות מרכזיים. הכרטיס לא מחליף הדרכה, אבל ברגע של לחץ עוזר לזכור רצף: מודיעים למד"א, מתחילים עיסויים, מחברים אלקטרודות, מקשיבים למכשיר, מפנים אנשים מיותרים.

פרוטוקול תחזוקה והכשרות: מה קורה לאורך השנה

ציוד רפואי פשוט מחזיר את ההשקעה כשמישהו מקפיד על שגרה. פעם בחודש בודקים שהנורית על המכשיר ירוקה. אם יש צליל תקלה, פותחים את הספרון שהגיע עם המכשיר או מתקשרים לנותן השירות. אחת לרבעון עוברים על תוקף האלקטרודות ורושמים תאריך לוח זמנים להחלפה. תוקף סוללה נמדד בשנים, אך אם הופעל שוק, ייתכן שצריך החלפה מוקדמת.

הכשרות מתגלגלות הן קריטיות. בבניין עירוני מתחלפים דיירים, נכנסים שוכרים חדשים, נערים מתבגרים. כל חצי שנה, בערב רב דיירים, פותחים שולחן צדדי עם בובה ומכשיר הדגמה. אנשים ניגשים מרצונם, שואלים שאלות קצרות, מתרגלים עיסויים דקה או שתיים. התדירות חשובה יותר מאורך המפגש.

עם הזמן כדאי לצבור סטטוס של "שגרירי החייאה" - ארבעה או חמישה דיירים שנכחו בשתי הדרכות לפחות ומכירים את המיקום, את דרך הפתיחה ואת השימוש הבסיסי. הדיירים האלה יהיו נקודות המגע של אחרים בשעת הצורך, וגם ישמשו כחוט המקשר ביניכם לבין החברה שמספקת את הציוד.

שילוב דיגיטל: איך להפוך את המכשיר לחלק משגרה חכמה

אפליקציות דיירים של חברות ניהול מאפשרות היום להציג קיצור דרך: איפה הדפיברילטור בבניין, סרטון הדרכה קצר, ומהו פרוטוקול החירום של הבניין. אפשר לשלוח תזכורת רבעונית עם בדיקה עצמית: האם אתה יודע איפה המכשיר? אל תשכחו להנגיש תוכן דפיברילטור בשפות רלוונטיות לדיירים, במיוחד באנגלית ורוסית אם יש קהילה משמעותית.

למבנים עם עובדים קבועים כמו שומרי לובי או מנקי בוקר, כדאי להקים נוהל ווטצאפ: אם מתקבל דיווח רפואי, אחד רץ להביא מכשיר החייאה אוטומטי והשני מלווה במעלית. פירוק התפקידים מראש מונע דילוגים קריטיים.

יש גם רובדי מידע עירוניים. חלק מהרשויות מחזיקות מאגר מיקומי דפיברילטורים ציבוריים. אם הבניין פתוח לקהל, אפשר לבקש להוסיף את המיקום שלכם למפה. זה נותן ערך לקהילה סביבכם וממקם את הבניין כמוקד אחראי.

קווים מנחים לתקשורת פנימית

תקשורת טובה שומרת על שקט נפשי. בשגרה, שמרו על טון יבש ומקצועי, ללא הפחדות. עשו שימוש חוזר בויזואליה אחידה: אותו סמל לבן-ירוק של דפיברילטור, אותה חץ. הימנעו מסיסמאות אגרסיביות. אנשים זוכרים הנחיות כשהן פשוטות: פה נמצא המכשיר, כך פותחים, כך מזמינים עזרה.

באירוע אמיתי שמסתיים בשלום, שווה לשלוח בדיעבד הודעה קצרה לקהילה. בלי פרטים מזהים, רק תזכורת ערכית: הציוד עבד, האנשים פעלו, והזמן היה מכריע. הודעות כאלה מייצרות תחושת מסוגלות ומחזקות את ההיענות להשתתף בתרגול הבא.

במקרה של הפעלה, זכרו להחליף אלקטרודות ולבדוק סוללה בהקדם. עדכנו את הספק, בקשו דו"ח שימוש אם קיים, ושמרו תיעוד. שקיפות לאחר אירוע מגדילה אמון.

מה נכנס לארון: לא רק המכשיר

דפיברילטור לבניין מגיע לרוב עם אלקטרודות למבוגרים, סוללה, מספריים וחפיסת ניירות. אנחנו מוסיפים בדרך כלל גם זוג כפפות ניטריל, מסכת הנשמה בסיסית עם שסתום, מגבונים לחיטוי, וסט אלקטרודות לילדים אם מדובר בבניין משפחות. כדאי לשלב מספריים איכותיים שחותכים בגדים במהירות, וקוצץ קטן להסרת שיער מעובה במידת הצורך, כי מגע האלקטרודה עם העור חייב להיות מלא.

הארון עצמו חשוב לא פחות. דלת שקופה, אזעקה עדינה עם השתקה אוטומטית אחרי פתיחה, תאורה פנימית, ומסגרת שמגנה מרסס ניקוי. התוויות על המכשיר והארון בעברית ובאנגלית. לעתים מוסיפים QR שמוביל לסרטון בן דקה. בתחילת הדרך אנשים סורקים מתוך סקרנות, וברגע האמת יש להם עוגן מוכר.

על הקשר בין מניעה לשימוש חירום

הדרך היעילה ביותר לענות על השאלה איך למנוע דום לב מתחילה בהכרת גורמי סיכון עוד לפני השלט בלובי. פעילות גופנית מותאמת, איזון לחץ דם, מעקב סוכרת, הימנעות מעישון ובדיקה שנתית אצל רופא משפחה. ועדיין, אפילו במבנים של אוכלוסייה צעירה ובריאה יחסית אירועים קורים. הגישה שלנו מחברת בין שני הקצוות: עידוד בריאות בסיסית בשגרה, לצד מוכנות חכמה לחירום. זה איננו רק ציוד טכנולוגי אלא מדיניות רכה שמחנכת להרגלי חיים.

כשבניין מצרף מכשיר החייאה אוטומטי לשפה היומיומית שלו, הוא משדר ערכים של אחריות הדדית. ילדים רואים, שואלים, לומדים. מבוגרים מקבלים לגיטימציה לשאול שאלות בלי להרגיש בורים. אנחנו מתרגלים יחד, ובשעת מבחן זה נראה טבעי יותר.

שיעור מהשטח: כשהמעליות נתקעו באמצע אירוע

באחד הבניינים הוותיקים ברמת גן, אירוע חירום התרחש במקביל לתקלה חשמלית. המעליות נעצרו לשתי דקות ארוכות. הדייר שהביא את הדפיברילטור הקיף שתי קומות במדרגות, אך נתקל בדלת נעולה בין חדר המדרגות לקומה. מה עשה את ההבדל? מפתח ייעודי שהיה בארון המכיל גם את מכשיר החייאה. זו דוגמה קטנה שמדגישה שהממשק בין תשתיות הבניין לציוד החירום חשוב לא פחות מהציוד עצמו. אחרי האירוע הוסיפו בבניין הזה מפת מפתחות קטנה בתוך הארון ומדבקה על דלתות גישה קריטיות.

מתי שווה לשקול יותר ממכשיר אחד

כלל אצבע שהתגבש: בבניינים עם יותר מ־150 יחידות דיור, או קומות גבוהות במיוחד עם לובי ביניים, כדאי להציב שני מכשירים. אחד בלובי, השני באזור אסטרטגי בקומות העליונות. אם יש חדר כושר פעיל, בריכה, או חלל עבודה קבוע, זה מקום טוב למכשיר נוסף. עלות התוספת נמוכה יחסית לתוחלת ההצלה האפשרית. מבחינת תקשורת, שמרו על מספר מוגבל של נקודות כדי לא לבלבל.

תרחישים מיוחדים שצריך לתכנן אליהם

דיירים עם קוצב לב או דפיברילטור מושתל שואלים לעתים אם מכת שוק מסוכנת להם. התשובה העקרונית: כאשר מדובר במטופל עם דום לב, המכשיר האוטומטי ינתח את המצב ויפעל לפי הצורך. למי שמפעיל את הציוד אין שינוי נדרש פרט להקפדה על מגע מינימלי בזמן השוק.

ילדים. אירועי דום לב בילדים נדירים יותר, אך קיימים, בעיקר בהפרעות הולכה מולדות. אם קהל היעד בבניין כולל ילדים רבים, אלקטרודות ייעודיות לילדים יקלו על שימוש. בהיעדרן, הנחיות היצרן לרוב מאפשרות שימוש באלקטרודות מבוגרים עם מיקום מותאם. זו נקודה שווה הדגשה בתרגול.

חדרי חנייה. בבניינים רבים האירועים מתרחשים דווקא בחניון, בזמן העמסה או יציאה מהרכב. שיקלו סימון נוסף במפלסים תחתונים, ובדקו שאיזורי קליטה סלולריים סבירים. הוספת טלפון חירום בחניון היא לעתים זולה יותר משיפור קליטה.

צעד אחר צעד: תפעול מהיר בזמן אמת

רגעי אמת נראים בהתחלה כמו ערבוב של קולות ותנועה. כאשר קיים סדר קצר ומובהק, כל שנייה מתיישבת במקום. להלן תמצית פעולה מומלצת, כפי שאנחנו מתרגלים בבניינים.

ודאו סביבה בטוחה, קראו בקול לדיירים לעזרה, ומיד חייגו 101 או הפעילו חיוג חירום בסמארטפון. התחילו בעיסויי חזה בקצב מהיר ועמוק, ובקשו ממישהו להביא את הדפיברילטור האוטומטי. הפעילו את המכשיר, הדביקו את האלקטרודות על העור החשוף כפי שמופיע באיור, ועקבו אחר ההנחיות הקוליות. התרחקו בזמן ניתוח הקצב ושוק, המשיכו עיסויים לפי ההוראות עד הגעת צוות רפואי. לאחר האירוע, החליפו אלקטרודות, בדקו מצב סוללה, ותעדו את הפרטים ללקחים עתידיים.

זו הרשימה הראשונה במאמר.

מדידה ושיפור: איך יודעים שהמודעות באמת עלתה

מדדים לא צריכים להיות מסובכים. אפשר למדוד שלושה דברים פשוטים לאורך שנה:

כמה דיירים יודעים היכן נמצא המכשיר. בדקו באמצעות שאלה בודדת בסקר קצר. שיעור ידיעה מעל 80 אחוז מצביע על נראות טובה.

כמה אישורי השתתפות היו בכל תרגול. אם פחות מ־15 אחוז מהדיירים מגיעים, שנו את משבצת הזמן והפורמט.

כמה זמן לוקח להביא את המכשיר לנקודות מפתח, לפי סימולציות. יעד של שתי דקות סביר בבניינים סטנדרטיים, כדקה וחצי בבנייני משרדים עם שומר.

מדידה פשוטה מייצרת שיחה מתמשכת. כשלא עומדים ביעד, לא מחפשים אשמים. שואלים מה יקל: שלט גדול יותר? הזזה של הארון? הודעה מתוזמנת בחגים כשיש יותר אנשים בבית?

ארבע טעויות שכדאי להימנע מהן

טעויות חוזרות נראות קטנות עד שצריך את המכשיר. רצוי להימנע מכמה מלכודות ידועות מראש:

הצבה בתוך חדר נעול ללא גישה 24/7. זמינות קודמת לאסתטיקה. היעדר בדיקת תוקפים. אלקטרודות פגות תוקף מצמצמות יעילות. העדר תרגול אמיתי. סרטון בלבד לא יחליף מגע יד. נעילת מידע אצל מעט אנשים. ידע צריך להיות מבוזר ומונגש.

זו הרשימה השנייה והאחרונה במאמר.

חיבור בין ועד, חברת הניהול והדיירים

כדי שהשגרה תצלח, צריך חלוקת עבודה ברורה. ועד הבית מביא החלטות, מאשר תקציב ומגדיר מדיניות. חברת ניהול מוציאה לפועל: רכישה, התקנה, תחזוקה, הדרכות. הדיירים מעניקים משוב ושומרים על תרבות של מוכנות. מינוי רפרנט בריאות מטעם הוועד עוזר. הוא לא רופא הבניין, אלא מישהו שמחבר בין כל הגורמים, אוסף נתונים, ודואג שדברים קטנים לא ייפלו בין הכיסאות.

לצד זה, בחרו ספק ציוד שמספק לא רק קופסה אלא מעטפת: שירות טכני, לוחות תוקף, ערכות החלפה, ותמיכה טלפונית 24/7. דפיברילטור לבניין אינו מוצר חד פעמי אלא מערכת יחסים קצרה אך קריטית עם הספק.

בסוף, זה עניין של תרבות

מכשיר החייאה איננו סמל. הוא הבדל בין מבנה שמקווה שהכל יהיה בסדר לבין קהילה שלוקחת אחריות. אדם שלקה בדום לב בבית המדרגות לא ישאל אם החוברת קראה לזה דפיברילטור אוטומטי או מכשיר החייאה אוטומטי. הוא צריך שמישהו ימצא את המכשיר, יפעל במהירות, וייתן לגוף שלו הזדמנות שנייה. זה מתחיל בשאלה אחת לפורום הדיירים, ממשיך בשלט ירוק ברור, ומתרגל בערבים קצרים ונעימים. אחרי כמה חודשים, כששואלים ילד איפה נמצא מכשיר החייאה, והוא מצביע מיד אל הקיר הנכון, יודעים שנוצרה תרבות שמצילה חיים.

מדוע יש חשיבות עליונה להחייאה מהירה באמצעות דפיברילטור בבניין? כיום נפטרים כ-94% מהאנשים שקיבלו דום לב בבית !!! החייאה יעילה שמשלבת גם הפעלת דפיברילטור תוך 3-4 דקות מרגע דום הלב , עוד לפני הגעת אמבולנס – מעלה את סיכויי ההישרדות (לרוב ללא נזק מוחי) – לכ-60% – פי 10!!! בכל דקה שחולפת מרגע דום הלב יורד הסיכוי להישרדות בכ-10% ! אמבולנס של מד"א מגיע בממוצע בתוך 8-10 דקות, וזה כבר מאוחר מידי עבור הלוקה בדום לב…. במצב של דום לב גם מוקדי חרום ציבוריים ופרטיים אחרים, פעמים רבות אינם יכולים לעמוד ברוב המקרים בסיוע הנדרש בתוך 3-4 דקות

המיזם החברתי המוביל בהצלת חיים מדום לב אתר "לבבי" הינו מיזם חברתי המתמחה בהצלת חיים באירוע דום לב בבית – אירוע המחייב גישה שונה מזו שבאירוע מחוץ לבית. אתר "לבבי" הינו אתר עצמאי שחקר לעומק את הנושא בסיוע מומחים, וגיבש המלצה מיטבית המתאימה לוועדי בתים משותפים ולדיירים.